היינו בפלוגה הרובאית, בתעסוקה בבקעה. החיים הצבאיים בשגרה שלהם, עד שפתאום, ככה סתם, התחילה צעקה במסדרונות, "אייל לוי", הצעקה נשמעה מחוברת בטבורה לצעקה המוכרת הקיימת ״נחום מנדל", אותה הברה מוטעת עם שינוי באותית. צמד המילים הזה התגלג מפה לאוזן, וכל מי שהיה בסביבה ידע שאייל לוי עומד להגיע. המתח והציפייה היו באוויר.
ואז הוא הגיע.אני זוכר אותו עומד שם, עם 5 שמיניות חיוך מרוח על פניו באופן תמידי. כגודל הציפייה, כך גודל ההפתעה. אדםשאתה מצפה לפגוש, אבל אז הוא מגיע, ועולה על כל מה שדמיינת, בכל רמה אפשרית. אדם מיוחד, שתוך ימיםבודדים נכנס לפלוגה ופשוט הרגיש כאילו הוא תמיד היה שם.החיבור ביני לבין אייל, וגם בינו ובין חברי העשור היה מיידי. הוא היה סמ"פ, ואנחנו היינו מ"ממים, אז היה לנו את המכנה המשותף של התפקיד, אבל זה לא היה מה שחיבור בנינו. זה היה משהו אחרי לגמרי - זו הייתה עוצמת האישיות המיוחדת שעמדה מולנו. התאהבנו ממבט ראשון. רצינו להכיר אותו יותר ויותר, לגלות עוד ועוד רבדים באישיות העמודה המרתקת שלו.השיר שמזכיר לי ולעשור את אייל הכי הרבה, מעבר לכמובן הרפטואר של אהוד בנאי האחד והיחיד, היה Nights In White SatinCause I love youYes, I love youOh, how I love youכן, חבורת גברברים מסוקסים בפעילות מבצעית, שרים שורות של רגש מתפרץ המבוסס על שורות של שיר אהבה אייקוני. מדהים להסתכל אחורה ולהיזכר כמה השיר השתייך באופן מיידי וטבעי לאייל והושר לפרקים בפגישות חטופות במשעולי הפלוגה באשר הם.
אם בשירים עסקינן אז כמובן שלאהוד יש את רוב המשקל במערכת יחסים הזוזה היה הולך ככה:בכל יום ראשון נפגשים לפני שעולים על הסעות לאזורים שכוחי אל…כל החברים מגיעים בטיפטוף ומתאספים, כולם מחבקים את כולם אחרי הסוף שבוע, מדברים, נותנים צ׳פחות של חיבה וגעגוע…אבל לא אייל ואני!היינו עוברים אחד יד שני בשאון ההתאספות, מגניבים מבט חטוף - וזהו!!הארד טו גט…. אנחנו לא ״עפים״ פה אחד על השני.זה היה בבירור ההפך המוחלט, המשחק נסב סביב שנינו וסביב ההתעלמות. הקדשנו את כל כולנו להתעלמות.עולים על הסעות, מגיעים לחושנייה יש לי פשוט זכרון ויזואלי ספציפי שקשור לזה , מתיישבים בחדרים, מוציאים אפודים ומתחילים לעבוד על כוננות.ואז דפיקה של משהו על המשקוף, מבט מהיר מגלה שזו קלטת גלמודה הנטרקת לה באופן פלא על המשקוף… משיכה של הקלטת אל תוך החדר מגלה שהיא מחוברת ליד של מי אם לא, אייל לוי.זהו, פה היה נגמר משחק ההתעלמות ומפה התחיל השבוע המשותף שלנו יחד.מכניסים את הקלטת לטייפ, ופשוט עובדים שעות לצלילים המוכרים ולקולו הערב של אהוד.
הקשר הזה סביב אהוד בנאי רק התעצם עד שיום אחד בעודנו בקו זרעית, הקו הארור, המתנו על הגדר לאישור פתיחת השער. האישור אחר לבוא והמתנו זמן ארוך בחמישייה שלנו יחד עם הנגמ״ש והנהג שלו. בעודנו 74% שוכבים על כיסאות החמישייה עם הרגליים למעלה, אייל אומר לי:״שמעת שהמסייעת בליבנה קיבלה הופעה של אהוד בנאי"?״כן! שמעתי״ עניתי״נותנים אגוזים למי שאין שיניים" המשיך אייל.אנחנו אלה עם השיניים, אהוד אגוז מלך!
ואז זה קרה…על הטשטוש מרחוק עולה ענן אבק…לא ברור מי נוסע על הגבול ומתקרב אלינו…הפאטה מורגנה שמעלה אדי חום מהכביש מתפוגגת ברגע שהחמיישיה מקרבת ומאחוריה מתגלה רכב GNC של אמנים.החמישייה נעצת לידנו.לסלוי מקפץ ממושב הנהג לכיוון אייל בריצה."אתה לא מאמ מי ברכב""זה אהוד"?דיון קצרצר העלה את האפשרות שישירו לנו שיר על קו הגבול, בין שמים לארץ, בין ישראל ללבנון.אז שאלנו והם נענו בחיוב!אהוד ודודי עם נגן נוסף קיפצו מהרכב והתארגנו לשירה על כבש הנגמ״ש שייעדנו לנושא.אם רק היו לנו סמארטפונים אז הייתם יכולים לראות את הקסם שהיה ברגע הזה.לא יותר מחמישה חיילים שעומדים בקשת קלה מול כבש הנגמ״ש, אהוד משמאל עומד עם גיטרה ומתקן מפוחית, דודי יושב על הספסל חבוש קסדה שמצא על הרצפה ומתופף על אחרת. אנחנו מוקסמים מולם."יש לכם שיר שתרצו לשמוע"? שא לאהוד"שאול ודוד" ענינו יחד.בדיעבד יספר אהוד שהתשובה הזו הוכיחה לו שאנחנו מהגרופים השרופים ולא מאלה ששמעו על עיר מקלט. הם ניגנו לנו שני שירים. שני שירים שמילאו את המצברים שלי ושל אייל בטירוף. הרגשנו מיוחדים וקסומים.אהוד שכח את המפוחית שלו על הכבש, אייל אסף אותה ורצנו לחמישייה לדלוק אחריהם. מצאנו אותם במהרה ואייל הגיש לאהוד את המפוחית מבעד לחלון.מסתכלים אחד על השני לא מאמינים שהרגע הקסום הזה היה חלק מהמציאות ולא מחלום.
עברו כבר 32 שנים… נפגשנו עם אהוד באותו מקום כמעט שלושה עשורים אחרי, אבל זה סיפור אחר שאשמח לספרהאובדן הוא עצום, הגעגוע בלתי נגמר, ואין מילים שיכולות לתאר את גודל החלל שאייל הותיר אחריו.שני ילדים בני 21/2 , עשור ואני מנסים ממרום גילנו להבין מה אנחנו חווים תוך כדי ניסיון לעמוד במשימות הפלוגה השוטפות.אני, מאז עברתי איזו חוויה רוחנית מאוד שונה. חוויה שממנה יצאתי רק עם ידיעה מאוד ברורה.יש את העולם שלנו, יש את העולם הבא ויש מקום של ביניים.המקום הזה מאופיין בנשמות שהחלו את דרכן מעלה, אך מוחזקות על ידי החיים בלימבו סטייט…אייל אמנם תמיד ישאר חלק מחיי והחותם שהוא הותיר אינו דוהה, אבל ההבנה ברורה. אני, שעברתי את החוויה המדוברת, חייב לשחרר. אני חייב להפסיק לעשות טיולים עם הכלב ולעצור באותה נקודה, שבה אני נפגש עם אייל.אני חייב לנתק כל תלות באייל ולהחיות את הזכרונות שיצרו את החוויה המשותפת שלנו.אייל, אהובי, אני משחרר אותך.אני משחרר את נשמתך הטהורה להמשיך את מסעה.תודה על הזמן שחלקת במחיצתי.תודה על שהכרתי אישיות מדהימה שכמוך.תודה שחשפת אותי למשפחה ולחברים המדהימים שלך.אני בהודייה.הזיכרון של אייל ימשיך ללוות אותנו. הוא ימשיך להאיר את דרכנו ולשמש מודל לחיקוי. יהי זכרו ברוך.