סיפור סטימצקי
באחת השבתות התפרסמה כתבה בעיתון ובה ראיון עם אהוד בנאי לקראת צאת סיפרו 'זה המקום'. למחרת יום ראשון א' באלול יום לפני האזכרה של אייל שחלה בב' באלול הגעתי לחנות הספרים 'סטימצקי' שבקניון מלחה על מנת לרכוש את הספר.
ניגש אלי המוכר ושאל ברוב אדיבות במה הוא יכול לעזור והשבתי. הוא הוציא את הספר מהמדף וכשבא לעמדת התשלום היא היית מאוישת, הוא מסר לידי את הספר וביקש שאמתין לתורי והצביע על אחד משני הצעירים שאיישו את עמדת הקופות. כשהגיע תורי פנה אלי הצעיר (שאינו מוכר לי) ואמר:
"אוה, אהוד בנאי האם קראת את הכתבה עליו בעיתון?"
השבתי בחיוב.
"לא יאומן כתוב שם שהוא בן 60 ובשבילי הוא עדיין "הילד בן שלושים" כמו בשיר.
השבתי: "מה לעשות? הזמן לא פוסח על אף אחד.
והוא המשיך ושאל: "האם את אוהבת את השירה של אהוד?"
השבתי: "כן, מאוד. ואתה?"
והוא השיב: "אגיד לך את האמת, לא הייתי מחובר לשירה של אהוד אבל היה איתי בצבא בחור שהאזין לאהוד בכל זמן אפשרי והוא הדביק את כולנו"
שאלתי ברוב נימוס: "ומי הוא אותו בחור? מה שמו?"
והוא השיב: "את לא מכירה... ולצערי הוא נהרג בלבנון..."
הרגשתי שהדם קופא בעורקי והתעקשתי בכל זאת לדעת מיהו אותו בחור
"אייל לוי" הוא ענה
הרגשתי חום וקור בו זמנית בכל הגוף ונדמה שגם החוורתי והשבתי לו:
"לא תאמין אבל אני האימא של אייל לוי..."
הבחור ששמו שי סובל 'נשתל' ואמר: "את יודעת שאני הגעתי אליכם במהלך ה'שבעה' אבל מאז לא הייתי מסוגל לבוא אליכם או לאזכרות לזכרו".
השבתי "מחר ב' באלול מתקיימת האזכרה לזכרו של אייל ואם יש ברצונך תוכל לבוא נקבל אותך בברכה."
והוא אכן הגיע למחרת ומאז בכל שנה הוא פוקד את קברו של אייל בכל יום זיכרון.